התנועה המוטעמת
.
החלק החשוב של התנועה:
ניתן להתייחס אל האיברים הנעים בגוף האדם כאל מערכת של מטוטלות וקפיצים. הגוף הכבד והמסיבי הוא הבסיס שאליו קשורות הגפיים כמטוטלות. תנועת המטוטלת הפיזיולוגיות מקבלת את האנרגיה שלה מן השרירים ופועלת בשדה הכובד. דימוי הקפיצים והמטוטלות מתאים גם כדי לתאר תנועות קטנות של חלקי הגוף השונים. כל מפרק הוא מעין נקודת עגינה למטוטלת, והתנועה האופינית לו היא תנועה מחזורית.
תנועות הגוף ניתנות לתיאור במונחים פיזיקאליים פשוטים של מרחק, מהירות וזמן. לתנועות איברים שמשמשות לצרכים פונקציונאליים יש פרופיל אופייני, דומה לזה של מטוטלת, שבו חלוקת הכוח והמהירות של התנועה אינה אחידה לאורך מסלול התנועה. מהירות התנועה היא אפס בקצות המסלול, והתנועה מגיעה למהירות מקסימאלית באזור מסוים לאורך מסלולה. באיזור זה היא נעשית הרבה יותר אינטנסיבית ביחס לחלקי המסלול האחרים.
החלק המודגש של התנועה הוא החלק הפונקציונאלי שלה:
במחיאת כפיים, במפגש בין ראש הפטיש למסמר, בקפיצה לגובה, או במהלומת אגרוף, הכוח המקסימאלי מצטבר במהירות סמוך למקום שבו יוצאת לפועל מטרתה של התנועה. החלק המודגש של התנועה נוכח גם באירועים תנועתיים מעודנים יותר.
במישור השפתי ההטעמה התנועתית מופיעה בכל הגה בודד, בכל מילה בודדת ובכל משפט. ניתן להבחין בחלק שמודגש בבירור ביחס לחלקים הקרובים לו בזמן. ההטעמה השפתית מופקת בדיוק באותו אופן שמופקת ההדגשה התנועתית. זוהי ההתגברות רגעית חדה של הכוח שמניע את האוויר במהירות דרך אברי חיתוך הדיבור, והתגברות רגעית חדה של ההתנגדות השרירית שאברי חיתוך הדיבור מציבים בפני זרימת האוויר.
לחלק המודגש של התנועה יש תפקיד חשוב נוסף: ארגון ותיאום. ההוצאה לפועל של תנועה פונקציונאלית היא תמיד תנועה של מערכת שיש בה חלקים רבים. למשל – ההדגשה המקומית של מילה דורשת שברגע מסוים הסרעפת תדחף את האויר במהירות גדולה יותר, ובדיוק באותו רגע שרירים מסוימים במערכת הדיבור צריכים להתכווץ כדי להתאים את מעברי האוויר לשינוי הרגעי במהירותו (אפשר לחוש זאת ללא קושי כאשר מגזימים את ההטעמה במילה ומשמיעים אותה בקול מוגבר. התנועות המזעריות והקשות לתחושה הופכות כך לגלויות). המעבר מקול שקט למוגבר אפשרי רק כאשר שרירים רבים בכל החלק העליון של הגוף (ובהסתכלות מעמיקה יותר- בגוף כולו), מתכווצים במתואם. תיאום זה של תנועות שמגיעות לשיא כוחן באותה נקודת זמן מתרחש בכל הרמות. החל מסיבי שריר שכנים ועד לאיברים שלמים המרוחקים זה מזה.
תנועה שבה יש תזמון טוב של הדגשות התנועה בשרירים ובאיברים שונים, היא תנועה חסכנית ומיומנת. לעומת זאת, בתנועה שאינה מתואמת יש הפרשי זמן בין ההדגשות התנועתיות המקומיות: במקרים מסוימים יש אפילו התנגשות בין כיווני תנועה בחלקים שונים של האיבר והגוף כולו. ההבדלים בעוצמת התנועות המקומיות ובתזמונן מתבטאים בתנועה מסורבלת ומקרטעת. תנועה כזו היא בזבזנית, ומעייפת ויעילותה נמוכה.
אצל התינוק האנושי יש קבוצה קטנה מאוד של תנועות פונקציונליות שאיתן הוא נולד: נשימה, מציצה, בליעה וכמה תנועות בסיסיות נוספות. אצל האדם – יותר מכל היצורים החיים האחרים – יש הכרח ללמוד כמעט את כל הרפרטואר התנועתי שהוא נזקק לו.
כפי שאנו רואים אצל התינוק, תחילתן של כל התנועות הפונקציונאליות היא בשלב הלא מתואם, והמשכן – אם אין גורם מפריע- בשכלול ועידון שהם התוצאה של תיאום גדל והולך בין החלקים הנעים השותפים.
החלק המודגש של התנועה, זה שמושקע בו יותר כוח, הוא גם החלק הבולט יותר מבחינה תחושתית:
ההאצה והשקעת הכוח הנוספים בחלק הפונקציונלי של התנועה מבליטה את מידת יעילותה, ומספקת לפרט הלומד ולסביבתו משוב שמבדיל בין תנועות יותר או פחות מתואמות. כאשר יוצאת לפועל תנועה לא מתואמת, שיש לה רכיבים רבים, והיא נעשית במהירות ובכוח, הכישלון שלה בולט מבחינה תחושתית. ובאותה מידה בולטת גם ההצלחה או מידת השיפור של תנועות חזקות שמשיגות את מטרתן.
וזוהי כנראה הסיבה לכך שלימוד של תנועה חדשה אצל ילדים אינו מתחיל בתנועות זהירות ואיטיות (שמבחינה אינטואיטיבית נראות כדרך חסכונית וניתנת לשליטה). הדפוס השכיח של למידת תנועה אצל ילדים (וגם אצל מבוגרים במרבית המקרים!) הוא של תנועות חזקות, מהירות, גסות ובזבזניות שבדרך כלל אינן משיגות בתחילה את מטרתן. עודף זה של כוח ומהירות יוצר תחושות חזקות, ומבחין באופן ברור עבור הפרט בין מהלך תנועתי כושל או מוצלח. מידת ההצלחה של התנועה הפונקציונאלית יחד עם הקלט התחושתי החזק, מספקת משוב בולט לאיכות הביצוע התנועתי ולמידת התיאום של הדגשות התנועה באיברים השונים ולשפרם.
כפי שציינתי, מנגנון למידה תנועתית כזה פועל באופן שנראה תמוה. אף מהנדס שתכנן ובנה מכונה או מערכת חדשה לא יעלה בדעתו לבדוק אותה על ידי הפעלתה המידית במלא הכוח והמהירות. השכל הישר אומר שכדי ללמוד איך להפעיל חלקים נעים רבים במתואם, נכון יהיה להתחיל לאט ובקטן. זאת אומרת לצרף אחד לאחד את האיברים הנעים ולאמן אותם בתנועה מתואמת איטית ולהוסיף בהדרגה מהירות וכח. ובודאי שאין לעשות זאת בדרך שבה מופעלים במלא הכוח (ולמעשה בכוח עודף גדול!) כל האברים הנעים (ולמעשה מופעלים בתחילה איברים רבים שאינם נחוצים ואף מפריעים לתנועה הפונקציונאלית השלמה!).
במציאות, האופי המיוחד ו"המנוגד להגיון" של למידת התנועה על ידי ילדים, אכן מאפשר למידת נרחבת ומהירה. התינוק שנולד כמעט ללא יכולת לתנועה רצונית לומד להשתלט על גופו ולהפעילו במשימות מורכבות יותר ויותר. יתירה מזו ילדים דוחים את הדרכים האיטיות והמדורגות שבהן מנסים ללמד אותם, ומרגישים נוח דווקא כשהם פועלים באופן "הלא הגיוני" של תנועה בזבזנית ולא מתואמת, ובדרך כלל הם אכן מצליחים כך לשפר ולשכלל את תנועותיהם.
אולם במקרים מסוימים אופן זה של למידת התנועה אינו מאפשר שיפור. מסיבות שונות (שלא כאן המקום לפרטן), ילדים מסוימים אינם מסוגלים לשפר את התנועות שלהם מעבר לדרגה הראשונית, הלא מתואמת כהלכה. בעיות כגון סרבול תנועתי במוטוריקה הגסה והעדינה וקושי בדיבור, קריאה וכתיבה מעידים על תהליך למידת תנועתית שלא הושלם. וזה קורה גם כאשר ילד כזה זוכה לכמות גדולה של לימוד ותרגול שמכוונים לשיפור הביצועים הירודים.
הצורך דוחף לבניית הכלים לסיפוקו:
(הפסקה הבאה צריכה להיקרא בתשומת לב מיוחדת!)
כאשר ילד לומד תנועה חדשה, כמו למשל להביא את היד אל הפה, או בשלב מאוחר יותר להביא כף עמוסת מזון אל הפה, הוא ניצב בפני בעיה מיוחדת במינה. אי אפשר להשוות זאת למהנדס שבוחן מכונה שתכנן ובנה לצורך מסויים. אצל הילד, הצורך להביא את המזון אל הפה צריך ליצור את הכלים למימושו! מה שאנו תופסים כתנועה אחת של הבאת הכף אל הפה זהו למעשה אוסף גדול מאוד של רכיבים גופניים זרים שמתקבצים והופכים להיות מערכת בעלת תכלית משותפת. אין לילד שום תוכנית מוכנה של "הבאת כף אל הפה" שהוא יכול להפעילה כדי שתאגד מספר כה גדול של סיבי שריר, שרירים, עצמות, מפרקים ואיברים שלמים שצריכים לנוע זה ביחס לזה באופן מסויים כדי שהכף אכן תגיע אל הפה. ה"מכונה" שתפקידה הבאת הכף אל הפה נבנית אד הוק, מן האמצעים הקיימים, בתהליך של ניסוי וטעיה.
המיוחד כל כך בלימוד התנועה הוא שהתנועה הפונקציונלית שנלמדת אינה הפעלה של משהו שקיים אצלנו מראש כתכנית או איבר שיש להפעיל. הסביבה כופה עלינו-באמצעות צרכים שיש להיענות להם-לברוא ללא הרף מערכות תנועתיות מתואמות שתכליתן סיפוק הצורך. מערכות אלו נבנות על פי הצורך התורן מאוספים משתנים של חלקי גוף, שיוצרים הרכב ייחודי אשר נע במתואם כדי לספק את הצורך. במקרים רבים, הרכבים כאלה מתקבעים כמערכות אשר מצטרפות למאגר עצום של מערכות ייעודיות שבעזרתן אנו נעים ומתפקדים בעולם.
יצירת מערכות:
(מכאן ואילך המונח "איבר" שקול למונח "מערכת")
מהי מערכת?
למעט קבוצה ידועה של תפקודים חיוניים לחיים (נשימה, מציצה, וכיו"ב) שמוצאים לפועל ע"י מערכות מוגדרות ומחווטות מראש, התינוק האנושי נולד ללא שום "מערכת" מן המוכן. המערכת היא לא רק העצם הפיזי, האובייקט. המערכת הוא שילוב של הרכיבים הפיזים והתפקוד המסויים שלהם. אברי הנשימה למשל הם צירוף של מספר גדול מאוד של שרירים, צנרת אוויר, צנרת דם, עצמות, מפרקים וחיווט עצבי שמכוון לתפקוד מסויים.
למעשה, למעט מערכות ייעודיות, חיוניות לחיים שאנו נולדים אתן, שום מערכת אינו קיימת ומתוחמת מראש, השימוש הפונקציונאלי הוא שבונה ומגדיר את תחומי המערכת. החלק המעניין מתחיל שמתבוננים באברים כמו יד או עין של תינוק. קשה להשתחרר מהידיעה המוקדמת שזהו איבר, ז"א שהיד או העין הן משהו קיים שמתגלה או מבשיל בעתו ובשלמות. אבל זה לא כך! אין שום "יד" או "עין" מן המוכן והם לא נהיים כאלו מאליהם. יש "יד" שמתארגנת כדי לאחוז את הבקבוק או הכוס, "יד" שלומדת להצביע על צעצוע, "יד" שתופסת בעדינות נמלה קטנה, ו"יד" שאוחזת בידית הפטיש והולמת בעזרתו על ראש המסמר. כל אחת מידיים אלה ורבות אחרות היא אסופה ייחודית של רכיבים פיזיולוגיים ושל קישורים עצביים המיוחדים לה, והיא הופכת למערכת ייעודית וייחודית רק מתוך אופן ומטרת השימוש. יתרה מזו – מנגנון הלמידה גורם לכך שה"יד" של פרט א' אינה ה"יד" של פרט ב'. ז"א ההבדלים בלמידה, בשימוש, ברכיבים ובחיווט גורמים לכך שכל פרט "ממציא" את המערכת "יד" שמתאימה לצורך מסויים, עבור עצמו.
כיצד נוצרת מערכת?
ניסוי החתולים של גאתרי (שמתוארכאן במאמר על גאתרי)מאפשר לנו לבחון את שרשרת האירועים שבסופה יצרו החתולים את "מערכת פתיחת כלובי גאתרי" . וכזכור המערכת הזו היתה שונה באופן ברור אצל כל חתול.
1 התנאי הראשון הוא חסר. בניסוי המתואר החתולים הורעבו במשך יומיים (הליך מקובל בניסויים בבע"ח), והרעב יוצר מחסור אובייקטיבי בחומרים נחוצים.
2. השלב הבא הוא צורך. החסר מבליט את הצורך ואת תחושת ההכרח (תחושה מודעת או שאינה מודעת) למלא את החסר.
3. עוררות. החסר והצורך גורמים לכך שהמערכת ההורמונאלית-שרירית עוברת למצב מעוּרר, אשר שונה באופן מובהק ממצב המנוחה שמאפיין את המצב שאין בו חסר.
4. פעלתנות. העוררות פורקת את עצמה אל דפוסי תנועה נמרצים ודחופים. הרכבים שונים של שרירים מניעים חלקי גוף במסלולים שונים בהתאם לאירגון העצמות והמפרקים. התנועות הפעלתניות מגוונות מאוד בכיוונן, בגודלן בכוח המושקע בהן. ריבוי התנועות וגיוונן גורם גם לשילובים מגוונים של תנועות עם תנועות אחרות ולתזמון שונה שלהן.
5. ואז מגיע הפתרון: החתול הרעב של גאתרי שהסתובב בעצבנות דקות ארוכות בכלוב, כשהוא מתחכך, הודף, נשען מיילל וכו'… הפעיל ברגע מסוים מספיק לחץ על ידית הפתיחה ודלת הכלוב נפתחה. צירוף אקראי מסויים של רכיבים פיזיולוגיים שנעו בתזמון מסויים פתר את הבעיה! (וכך גם אצל התינוק שמגלה את הפתרון למצוקות שונות: בכי חזק מביא את המזון. גלגול מעל לצעצוע לוחץ מקל על הכאב. הושטה של היד לפנים מאפשרת הדיפה של חפץ מטריד, ומאוחר יותר תנועה נוספת של כף היד מאפשרת תפיסה של החפץ וכך הלאה). הפתרון מביא באחת לשינוי משמעותי (אשר ניתן להכרה) ולביטול החסר.
6. השלב הבא: למידה שהיא למעשה היכולת להשתמש במערכת החדשה בעת הצורך. לפי הניסוח של גאתרי: "מה שהוכר נהיה הסימן של מה שנעשה". השינוי שהוכר מצומד לפעולה שקדמה לו, וזו אינה פעולה בעלמא אלא מהלך תנועתי- תחושתי מסוים.
בהינתן מצב דומה של חסר- צורך- עוררות, יופעלו שוב המהלך – המערכת הללו. הלמידה הגאתריאנית מתרחשת ללא הרף ומעדכנת את עצמו מתוך האינטראקציה של החסר, התנועה ומילוי החסר.
7. השלב הבא: יצירת מערכות. התוצאה המצטברת של הלמידה היא יצירה של הרכב מסוים של שרירים , עצמות, מפרקים ועצבים, שנתמך על ידי התשתית הגופנית כולה: (מערכת הנשימה, העיכול הדם וכו') שמצד אחד היא מפושטת עד כדי כך שאי אפשר להבחין בינה לבין הגוף כולו, ומצד שני התיפקוד שלה מבחין אותה היטב ומתחם את החלקים המוציאים לפועל, מן החלקים האחרים שמספקים את התשתית והרקע לפעולה. "איבר פתיחת כלובי גאתרי: כמו גם "היד, או "העין" הם מערכות שנבראו אד-הוק לצורך מסויים.
למעשה לא נכון לקרוא למערכת בשם כללי כמו "יד". יש "יד" לתפיסה ו"יד" להדיפה, "יד" למכה או "יד" לגירוש זבובים. כל אחת מן ה"ידיים" האלה היא מערכת ייעודית ושונה מן האחרות! וכך גם ה"עין" או הרגל" כל אחת מאלה הן אוסף של מערכות שונות אשר יכולות להיבנות או לא להיבנות ושיכולות להיבנות באופן מסוים או אחר.
8. השלב הבא של הלמידה הוא שילוב מערכות. כשם שרקמות הגוף הן אופן של התארגנות חלקים יסודיים (תאים) לקבוצה גדולה ותפקודית, כך גם איברים ומערכות הם כאלו בסדרי הגודל הבאים. המערכות שנוצרות יכולות להשתלב זו בזו ולהוציא לפועל אפשרויות תנועתיות יותר ויותר מורכבות. מערכת ההליכה למשל היא שילוב של איברים -מערכות רבים כמו רגלים, אגן, גב, ידיים ועוד… למערכת חדשה – מערכת ההליכה. וזה בשונה ממערכת הריצה או מערכת הדילוג. כל אחת מהמערכות האחרונות שונה מהאחרות ועושה שימוש שונה ברכיבים או ב"איברים" אחרים. למשל האיבר "יד" שבתוך מערכת ההליכה שונה מהאיבר "יד" שמשתתף במערכת הדילוג.
ניסוח פורמלי:
מערכות:
א. מערכת[1] היא:
1. אוסף של רכיבים[2]
2. שפועלים בתיאום
3. ומפיקים תוצאה מוגדרת
ב. תוצאה מוגדרת[3] נובעת ממערכת מוגדרת
ג. תוצאות שונות מופקות ע"י מערכות שונות[4]
ד. איכות המערכת (או מידת הפונקציונליות של המערכת) נמדדת ע"י
1. מידת הדומות שבין תוצאות המערכת לבין תוצאה הרצויה
2. מידת הדומות של פעולות חוזרות של המערכת לעצמן
[1] כל היכולות שיצור חי נולד אתן או שהם מתפתחות מאליהן, מוצאות לפועל ע"י מערכות ייעודיות סטנדרטיות. לעומת זאת כל היכולות שיצור חי לומד לבצע כחלק מן ההסתגלות שלו לסביבה או למשימות ספציפיות, מחייבות בנייה של מערכות ייחודיות.
2 רכיב ומערכת הם מושגים שניתן להחליף בינהם מכיוון שאין להם קנה מידה. מערכת שבנויה מאוסף של רכיבים יכולה להיות מוגדרת כרכיב במערכת גדולה יותר, שרכיביה הם מערכות שלמות, וכך הלאה.
3 תוצאות הפעולה חייבות להיות מוגדרות באופן מדיד. אם מתקיים תנאי זה, הקביעה שהמערכת מוגדרת נכונה בהכרח גם אם לא ניתן לפרט את חלקי המערכת ואת יחסי הגומלין שביניהם.
4 הקביעה הזו נכונה כמובן כשהפעולות אמורות להיות שונות זו מזו. אולם היא נכונה גם כשאנו בוחנים פעולות שאמורות להיות זהות, אך בפועל הן שונות זו מזו.
[1] כל היכולות שיצור חי נולד אתם או שהם מתפתחים מאליהם, מוצאים לפועל ע"י מערכות ייעודיות. לעומת זאת כל היכולות שיצור חי לומד לבצע כחלק מן ההסתגלות שלו לסביבה או למשימות ספציפיות, מחייבות בנייה של מערכות ייחודיות.
[2] רכיב ומערכת הם מושגים שניתן להחליף בינהם מכיוון שאין להם קנה מידה. מערכת שבנויה מאוסף של רכיבים יכולה להיות מוגדרת כרכיב במערכת גדולה יותר, שרכיביה הם מערכות שלמות, וכך הלאה.
[3] תוצאות הפעולה חייבים להיות מוגדרים באופן מדיד. אם מתקיים תנאי זה, הקביעה שהמערכת מוגדרת נכונה בהכרח גם אם לא ניתן לפרט את חלקי המערכת ואת יחסי הגומלין שביניהם.
[4] הקביעה הזו נכונה כמובן כשהפעולות אמורות להיות שונות זו מזו. אולם היא נכונה גם כשאנו בוחנים פעולות שאמורות להיות זהות, אך בפועל הן שונות זו מזו.