תנועה
המושג תנועה מופיע בתחומי ידע שונים ובהקשרים שונים. למילה תנועה שימושים והקשרים רבים בתחומי הפילוסופיה, האומנות, המדעים השפה המיסטיקה ועוד… בדף זה אתייחס לתנועה כמתארת שינוי, במשמעותה הפיזיקלית הנקיה: מעבר של חומר במרחב ובזמן. תנועה שניתנת באופן עקרוני למדידה ולכימות.
בדפים אלה אני רוצה להתיחס לאספקט חשוב של התנועה שקשור לחיים, ללמידה ולהסתגלות. אני רוצה להראות את חשיבותה היסודית של התנועה בכל פעולה משמעותית של כל יצור חי.
אני רוצה להראות שכשם שהחומר הגנטי שלנו – הדנ"א – משותף ברובו המכריע לכל היצורים החיים בכל דרגות ההתפתחות, כך גם התנועה קושרת אותנו ואת פעולותנו למנגנונים חיוניים של למידה והסתגלות שמשותפים לכל היצורים החיים. ועוד – אני רוצה להראות שגם הפעולות הגבוהות שלנו – בני האדם – הפעולות הקוגניטיביות שמבדילות אותנו לכאורה מן היצורים הפחות מפותחים, גם הן קשורות קשר מכריע וחשוב לתנועה.
התנועה נתפסת על ידינו כמובן מאליו. התנועה היא הרקע השקוף שעליו מתרחשות פעולותינו השונות. הפעולות – הן אלו שזוכות לתשומת ליבנו ונבחנות על פי תוצאותיהן. התנועה שמאפשרת פעולות אלו נשארת כמעט תמיד בצל.
ראשית אני רוצה לבדוק האם תיתכן בכלל פעולה שאין בה תנועה?
אין כזו! פעולותינו כולן קשורות ברב או במעט לתנועה. לתנועה של שרירים ושל מסה במרחב ובזמן. אי אפשר ללכת, לתפוס חפץ, לדבר, לנשום, לראות, או כל פעולה אחרת מבלי שהפעולה תינשא על רצף תנועתי מראשיתה ועד סופה.
ומייד עולה כמובן השאלה – ומה עם המחשבה? האם היא אינה חריג? אילו תנועות "אמיתיות" יש בפעולת החשיבה? האם המחשבה אינה הפעולה בהא הידיעה שמבדילה אותנו מעולם היצורים כולו?
ובכן – לא.
המחשבה כתנועה:
יש קושי ראשוני להגדיר מהי בעצם חשיבה. החשיבה היא אירוע סובייקטיבי, שמתרחש "בתוך" הפרט החושב. היא ניתנת לתיאור כללי, מילולי, של הפרט "החושב" , ולמדידה של חלקים מסויימים שלה ברמה של פעילות חשמלית, שינויי ריכוז של נוירוטרנסמיטורים וזרימת דם. קשה מאוד להגדיר את פעולת החשיבה.
אבל מתוך התנסות אישית, כל אחד יכול להגדיר את חוויית החשיבה כצירוף כלשהו של מראות, תחושות וקולות. והשאלה היא אם אותם רשמים חושיים קיימים באיזושהי בועה מבודדת? האם הם נמצאים "בתוך המוח" שאנו מייחסים לו את החשיבה?
ובכן – לא.
מתוך התבוננות עצמית אפשר ללמוד שחלק גדול ממה שאנו קוראים לו חשיבה, הוא דיבור פנימי. לכל אחד יש אופן ייחודי לו שבו הוא משוחח עם עצמו בזמן שבו הוא חושב. הדיבור העצמי המהיר, הקטוע והדמום הוא בכל מובן ואופן דיבור רגיל, למעט העובדה שהפעילות השרירית של עיצוב הדיבור מרוסנת מאוד. מרכיב התנועה הבולט של הדיבור הרגיל (של מערכת חיתוך הדיבור ומערכת הנשימה), הופכים להיות מזעריים, אך ניתן למדוד ולהראות שפעילות שרירית רצופה (ז"א תנועה), שיטתית ואופיינית לזו של דיבור רגיל מתקיימת במקביל לחשיבה.
גם המראות שאנו רואים במהלך החשיבה אינם סוג של סרט שמוקרן בחלל המוח. המראות שאנו רואים קשורים קשר הדוק לתנועות העינים שלנו. אנו רואים את המראות הפנימיים באופן דומה לזה שאנו רואים את המראות החיצוניים, עם אותן תנועות שריריות שמסיטות את גלגל העין, ממקדות את העדשה ואפילו מניעות בתנועות מזעריות את הראש והגוף כולו.
ובאשר לתחושות – גם הן אינן מתרחשות "במוח". מקום מושבן של התחושות וגם של הרגשות הוא קודם כל בגוף, והן מתחוללות, ונובעות מארגון מסויים של תבניות גופניות – שריריות, ושוב מדובר בתנועה. בקצרה: החשיבה קשורה לתנועה, מחוללת תנועה ומוּנעת ע"י תנועה.
הדברים הנאמרים כאן בקיצור רב ניתנים וראויים להרחבה ולביסוס. בשלב הזה הם ישארו כהנחות היסוד שלי. הקביעה הראשונה שלי ניתנת להצגה בפשטות כ – הכל תנועה. תנועה במובן הפשוט, הביו פיזיקלי של המילה. וזו אותה תנועה בדיוק שמשותפת לנו ולכל היצורים החיים, ומאפשרת להם ולנו חיים, למידה והסתגלות.
תנועות מולדות ותנועות נלמדות
כל יצור חי נולד עם מערך תנועתי בסיסי שמאפשר לו חיים. אין צורך ללמוד כיצד לנשום או לבלוע למשל. המהלך התנועתי שמאפשר פעולות אלה מוכן מראש, ובהינתן הגרוי המתאים יופעל מיד.
לעומת זאת יש תנועות אחרות שאינן אפשריות ללא לימוד. נדרשת אינטראקציה מסויימת בין הפרט לסביבתו כדי שרצף תנועתי מסויים יתרחש. התרחשותו של רצף כזה יכולה להיות מקרית וחד פעמית, או חוזרת. כדי שרצף תנועתי מסויים ייקרא תנועה נלמדת, עליו להתחולל שוב ושוב בתנאים זהים או דומים לאלו שבהם הוא נוצר בפעם הראשונה.
היחס שבין התנועות המולדות לאלו הנלמדות מבדיל בין מינים ודרגות התפתחות. יצורים בדרגת התפתחות נמוכה, נולדים בד"כ כשהם מחווטים מראש וכל או רוב התנועות האפשריות שלהן כבר נתונות או מתפתחות מאליהן במהלך חייו של הפרט. האדם מהווה את הקוטב השני. התינוק האנושי נולד עם קבוצה קטנה במיוחד של תנועות מולדות, בלעדיהן לא ישרוד, ואת כל השאר עליו ללמוד.
תנועה כרצף של תנועות שונות במימד האורך (לאורך ציר הזמן ) והרוחב (בו זמני)
s- גרוי r-תגובה t- זמן (מונחים אלה מוסברים בפרק אות -סימן – תגובה )
התנועה מתרחשת לאורך זמן. ולכן אפשר לתאר תנועה כרצף של תנועות משנה שלכל אחת מהן יש מקום וזמן ברצף התנועה. גודלה של יחידת התנועה שאנו בוחנים הוא שרירותי, וניתן באופן עקרוני לחלק את תנועות המשנה שוב ושוב.
לדוגמה: כאשר אני מושיט יד לקחת תפוח אפשר לחלק את התנועה לפשיטת היד כולה, אח"כ לפתיחת האצבעות בקרבת התפוח, אח"כ לסגירת האצבעות, ולהידוקן סביב התפוח. אולם אופן זה של תיאור התנועה נובע מן השפה שמבחינה בחלקים מסויימים של הרצף ונותנת להם שמות. בפועל מתחוללת תנועה שכולה רצף מתמשך של כיווץ שרירים מסויימים בכל נקודת זמן, והרפיה של שרירים אנטגטניסטיים. רצף תנועתי שמאפשר את התנועה השלמה, הרציפה והמתואמת שתכליתה אחיזת התפוח. התנועה אל התפוח היא מעבר רציף בין קונפיגורציות שריריות מורכבות, שכל אחת מהן היא לא רק חלק מן הרצף, אלא גם הסימן המפעיל לקונפיגורציה הבאה בתור.
מימד הגובה של התנועה בגרף מתייחס לתנועות המתרחשות באותו זמן בשרשראות תנועתיות שונות, ע"י שריר או קבוצת שרירים שונים.אם להתיחס לדוגמת התפוח, הרי שתנועת פשיטת היד יכולה לייצג שרשרת תנועתית אחת (string), תנועת פתיחת כף היד תייצג שרשרת שניה, ותנועת העין המלווה את התנועה ומנחה אותה אל עבר התפוח תייצג שרשרת שלישית. תנועות אלו לא רק מתחוללות באותו הזמן. הן קשורות זו לזו באותו האופן שהן קשורות בתוך שרשרת תנועתית מסויימת. ז"א שתנועה מסויימת בשרשרת תנועתית אחת, משמשת כסימן מפעיל עבור תנועה בשרשרת או במספר שרשראות תנועתיות אחרות.
צריך לשים לב לכך שהמושג שרשרת תנועתית גם הוא שרירותי. שכן כל שרשרת שהגדרתי (כמו למשל תנועת פשיטת היד) ניתנת לפירוק נוסף לשרשראות משנה, לתנועה של כל אצבע, כל מפרק אצבע, כל שריר וכל סיב שריר. כל תנועה היא מעין מארג של תנועות משנה הנפעלות ומפעילות זו את זו.
מתנועה כללית בלתי מסויימת לתנועה תכליתית ומסויימת.
תינוק אנושי נולד חסר אונים. מהרגע הראשון להיוולדו הוא תלוי לחלוטין בטיפול חיצוני. להשוואה, גדי עיזים נולד, ובתוך דקות ספורות הוא עומד על רגליו לאחר מספר דקות נוספות הוא מסוגל ללכת אחרי אימו, לחפש ולמצוא בעצמו את הפטמה ולינוק.
לתינוק האדם ולגדי יש את היכולת לקלוט גרויים מהסביבה, לעבד אותם ולהגיב להם. אולם ההבדל הגדול שבין התהליך גרוי- עיבוד- תגובה שאצל הגדי והתינוק נעוץ במידת היעילות והתכליתיות של התהליך.
תגובתו של הגדי היא תגובה תכליתית. כשהוא מזהה שאימו מרוחקת ממנו הוא רץ אחריה. ומצמצם את המרחק. כשהוא רעב הוא ניגש אליה מאתר את העטין ויונק. הישרדותו תלויה בדיוק וביעילות של תגובותיו לגירויים שהוא קולט מהסביבה החיצונית בה הוא שרוי ומסביבתו הפנימית (מגופו). בהשוואה לגדי העיזים נקודת ההתחלה של גור האדם עלובה ביותר. יכולתו להגיב באופן רצוני ותכליתי לגרויים כמעט ואינה קיימת.
בניגוד לתגובותיו התכליתיות של הגדי, התגובה האופיינית לתינוק היא תגובה כללית ובלתי מסויימת. קור, רעב, כאב וכל מחסור ואי נוחות מעוררים אצל התינוק תגובה דומה: בכי וטלטול איברים. אין בתגובה זו שום תועלת ישירה עבור התינוק והיא אינה משפרת במאום את מצבו. אדרבה, זהו בזבוז של משאבים חיוניים.
מי שמגיב ופועל היא אמו. עליה מוטל לברר את הגורם לאי הנוחות של התינוק ולנקוט בפעולות תכליתיות כדי לסלקו (להאכיל, לחמם, לנקות , לשנות תנוחה וכו'…).
כאשר נוחת זבוב על אוזנו של הגדי הוא מניע את אוזנו או מטלטל את ראשו כדי לסלק אותו. פעולה זו כלל אינה מפריעה לו להמשיך במה שעשה קודם לכן – למשל ללעוס. אולם כאשר אותו זבוב נוחת על חוטמו של התינוק מתרחשת תגובה שונה לחלוטין: התינוק אכן נע, אולם הוא מניע בבת אחת את כל מה שניתן להניע: ידיו, רגליו גופו ,תווי פניו. כל גופו ואיבריו מגיבים בחריפות ובגמלוניות לגירוי הקל והמציק של מגע הזבוב. יש בזבוז עצום של מאמץ בתנועה הכללית והלא מובחנת של התינוק, ביחס למטרתה – סילוק הזבוב.
שנים לאחר מן, כשאחד מצאצאי הזבוב שעמד על חוטמו של התינוק ינחת על אוזנו של הגדי שבגר, הוא יסולק בדיוק באותו מנוד אוזן. אותה תגובה תכליתית של העיזים לסילוק זבובים אינה ממשיכה להתפתח. אולם כאשר ינחת הזבוב על חוטמו של הרועה, מזומנת לו הפתעה. יכולות התנועה של הרועה התפתחו מאוד. הוא יכול לגרש את הזבוב במנוד יד, או שהוא יכול לקטול אותו בצליפת כף, או ללכוד אותו באגרופו. כל אחת מפעולות אלה היא תגובה רצונית תכליתית ויעילה לגירוי שמחולל הזבוב. התנועה הכללית והלא מסויימת של התינוק התפתחה לתנועה תכליתית: חסכונית, מקומית ומסוימת.
תנועה תכליתית
תנועה תכליתית( או – תנועה פונקציונלית) היא תנועה שיש לה מניע ומטרה. לגרש זבוב, ללכת, לכתוב, או לדבר. כל אלו הן פעולות תכליתיות שהתגשמותן תלויה בתנועה. התנועה הפונקציונאלית היא זו שתצא לפועל בנסיבות דומות ותביא בד"כ לתוצאות דומות. התנועה התכליתית יכולה להיות תנועה מסוימת וקבועה, כמו טלטול האוזן של הגדי בתגובה לגירוי שמפעיל הזבוב, או מעופו של הזבוב בתגובה לתנועת האוזן הפתאומית. מנגד יש תנועות תכליתיות שיכולות להלמד, התפתח ולהשתכלל. אם נתבונן בילד שאוחז פטיש ודופק מסמר לתוך קרש, אפשר לראות שהתנועות שלו מתפתחות והולכות. החל מהתנועות הגמלוניות של ההתחלה שבה נדרש מספר רב של מהלומות וחזרות רבות כדי להחדיר את המסמר לעץ מבלי להפילו או לעקמו, ומבלי לפגוע באצבעותיו שלו, ועד לתנועות החסכוניות, החדות והמדויקות שבעזרתן הוא מחדיר את המסמר לאחר שהשתלט על המשימה.
תנועה יכולה להיות יותר או פחות תכליתית. היא יכולה להשיג או לא להשיג את המטרה. ובמידה משתנה של יעילות. השיפור בתכליתיות יכול לקרות כתוצאה מהבשלה והתפתחות או כתוצאה של למידה (או כשילוב של התפתחות ולמידה גם יחד). מה שמודד ומגדיר את תכליתיות התנועה הם
1. חסכנות- מידת ואופן השימוש במשאבים הגופניים והמנטאליים.
2. נבדלות- היכולת להפריד בין האיברים והמשאבים שמופעלים לצורך השגת המטרה, לבין איברים ומשאבים שאינם נחוצים להשגתה, ושיכולים להשאר במצב מנוחה או להיות מועסקים במשימות אחרות או מקבילות.
3. הצלחה- מידת ההצלחה של הפעולה בהשגת המטרה היא זו שמכוונת את התפתחותה ואת שיפורה.
תנועה במרחב ותנועה בזמן.
תכונה נוספת וחשובה של התנועה התכליתית היא שבנוסף לרצף הפעולה שניתן לראותו במרחב (כמו תנועת היד אל הזבוב) יש רצף מסוים מאוד של הפעולות בזמן. לכל אחת מתנועות השרירים והאברים שמהווים את הינף היד יש עיתוי מתאים. החלוקה הנכונה של התנועה בזמן, ביחד עם פריסתה הנכונה במרחב, היא מה שהופך את התנועה לתכליתית.
המרחב הוא החלק הנגיש לחושים ישירות. אנו חיים ופועלים במרחב פיזיקלי של שלושה מימדים, אותו אנו משיגים באמצעות החושים – הראייה, השמיעה, המישוש ותחושות הגוף במרחב. התינוק ואח"כ הילד, שנמצא ופועל בעולם, (בהנחה שקיבל את מנת הגירויים הנחוצה), רוכש לו מושגים מרחבים חיוניים (לא מילוליים) שבהם הוא משתמש: קרוב ורחוק, מעלה ומטה, גדול וקטן, צדדים, כיוונים ועוד ועוד…
במקביל לתנועה במרחב הפיזיקאלי והאובייקטיבי, כל תנועה מתרחשת גם בזמן. לתנועה יש ראשית, משך וסוף . כל חלק של התנועה הוא חלק מרצף של חלקי התנועה כולה שפרושים בזמן. כל חלק של התנועה מופיע בעיתוי מסויים ביחס לחלקיה האחרים.
תכליתיות התנועה תלויה באופן מכריע בפריסתה הנכונה גם במרחב וגם בזמן. יש להגיע לא רק למקום הנכון אלא גם בזמן הנכון כדי שתושג מטרת התנועה.
יש לארגן את עיתוי חלקיה של התנועה באופן מסויים משום שאם לא כן התנועה תהייה שונה בכל פעם שתתרחש. פריסתה של התנועה במרחב אינה יכולה להיות נפרדת מפריסתה בזמן.
אולם בשונה מן המרחב שנגיש ישירות לחושים, הזמן אינו כזה. אין לאדם שום חוש או איבר שיכול לקלוט ישירות זמן: הזמן שנתפס אצלנו הוא מושג בלבד. מושג פנימי – לא מילולי – שאנו לומדים בתהליך ארוך, שנגזר מהחלק המרחבי של התנועה. כאשר תפוח ניתק מענף וצונח ארצה, מקבילה היפרסות תנועתו במרחב (מהענף אל האדמה) להיפרסותה בזמן. בין ניתוק התפוח ופגיעתו באדמה יש מעבר של דרך. הימצאותו של התפוח בסדרה רצופה של מקומות לאורך הדרך, היא היוצרת בתודעתנו את מושג הזמן.
תנועה ותפיסת הזמן:
המכשיר המזוהה יותר מכל עם תפיסת הזמן – השעון- הוא מערכת מכנית שהיתה מבוססת על קפיצים ומטוטלות. אלו הם התקנים פיזיקליים פשוטים שתכונתם החשובה היא האופן האחיד והצפוי שבו הם נעים לאורך דרך. תנועה צפוייה (בגודלה ובמהירותה) לאורך דרך, היא הבסיס לתפיסת הזמן שלנו.
המטוטלת נעה שוב ושוב לאורך אותה דרך מבלי שום הבדל ניכר לעין באופן תנועתה. כך הופכת תנועתה לצפוייה וניתן לחזות את מהלכה. ז"א לדעת לאן יגיע קצה המטוטלת, באיזה מסלול, ומתי יגיע לשם.
האדם לא היה צריך להמתין להמצאת השעון כדי לתפוס את הזמן. מאז ומתמיד במודע ושלא במודע, האדם השתמש בדיוק באותם התקנים פיזיקאלייים (מטוטלות וקפיצים) כדי להיות מסוגל לתפוס את הזמן. להשתלט עליו ולהשתמש בשליטתו זו לצורך תנועה יותר ויותר תכליתית.
גוף האדם הוא מערכת של מטוטלות וקפיצים. כאשר אדם הולך או רץ , משרטטות קצות הגפיים שלו קשתות מטוטלת. כאשר הוא יונק או לועס הוא דורך ומרפה מערכות שרירים שמתנהגת כמו קפיץ. רבות מן התנועות הבסיסיות של האדם מתנהלות במסלולים ובמשך מחזוריים וצפויים, בדומה למטוטלות ולקפיצים המכניים. אולם התינוק האנושי אינו כזה. התנועות הכלליות והבלתי מסוימות שאיתן הוא מגיב לגירויי הסביבה אינן צפויות לא במסלולן ולא במשך הזמן שלהן ולפיכך אינן מאפשרות לו להשיג את מטרותיו. קניית מושג הזמן ושילובו בתנועה היא משימה חיונית ביותר לשיפור כשירותו ושרידותו של התינוק הגדל. גם משימה זו מוטלת על המבוגרים המטפלים בתינוק ובילד. לצורך כך הם עושים שימוש באוסף גדול ומגוון של התנהגויות אינסטינקטיביות ושל כלים תרבותיים שאותם ניתן לראות בכל חברה אנושית בעולם.
התינוק שזה עתה נולד מוצף בגירויים שמבליטים עבורו את מושג הזמן: למשל הטלטול הריתמי בזרועות אימו, ואופן הדיבור המיוחד- המודגש והמוטעם – של אימהות לתינוקות. בנוסף הוא מוקף בשירים, דקלומים, ריקודים ומשחקים ריתמיים. הוא חווה ומונחה להתנסות בהדגשות וההכפלות של אירועים צפויים בזמן, כמו האם ששרה לתינוק ומנדנדת אותו בידיים – באותו הקצב כמובן, או מאוחר יותר לדקלם ולמחוא כפיים במקביל, או לשיר ולרקוד ביחד- כל אלה הם חלק קטן מהפצצה של גירויים המשלבים תנועה וזמן – דרכם עובר תינוק שגדל בכל חברה אנושית.
ככל שהתינוק גדל ומשתלט על הזמן, כך הוא שולט יותר ויותר גם במרחב. שכן התנועה התכליתית משמעותה היא גם להיות בסדרה מסוימות של מקומות במרחב. אך גם בסדרה של מקומות מתאימים בזמן. כף הרגל צריכה לדרוך לא רק במקום מסויים אלא גם בזמן מסויים , שאם לא כן הצועד ייפול. אם הדובר לא ירוווח את הגאיו ומילותיו בזמן ובאופן נכון – הוא יגמגם, ואם כף היד הנעה תיקמץ שלא בעיתוי הנכון התנועה לא תשיג את מטרתה, והזבוב שזמזם בדפים הקודמים – יברח.
הרחבה נחוצה בעניין התנועה היחסים של הזמן והמרחב
ניתן להבחין בשלוש צורות מסודרות של תנועה: תנועה שוות מהירות, תנועה שוות מרחק ותנועה שוות זמן:
ציפור שחוצה את השמיים או סוס במרוצתו משרטטים קו תנועה שוות מהירות (בכל קטע של התנועה מהירותה שווה)
טיפות שנושרות מברז מטפטף לכיור משרטטות קו תנועה שווה מרחק.(המרחק אותו עוברת כל טיפה – זהה).
תפוח שמתנודד בקצה ענף או תנועת מחיאת הכפיים משרטטות קו תנועה שווה זמן. (כל מחזור שלם של תנועה אורך זמן זהה).
המשוואה המתמטית שמציגה את היחסים שבין חלקי התנועה היא משוואת הדרך המוכרת: זמן כפול מהירות שווה מרחק (L= V*T ׂ). אולם למשוואה זו יש קיום גם מחוץ למחברות הפיזיקה. הכרה אינטימית של חלקי המשוואה והיחסים שבינהם היא אחת המשימות המורכבות וחשובות ביותר של כל תינוק וילד! בדוגמאות שלמעלה למשל, הציפור שחוצה את השמיים שומרת על היחס שבין הזמן והמרחק. ככל שיתארך הזמן שבו היא נעה, יגדל באותו היחס גם המרחק שהיא עוברת. זוהי הסיבה לכך שניתן לחזות את המשך תנועתו של אובייקט מסויים, ולצפות שיגיע למקום מסויים בזמן מסויים.
הטיפה שנושרת מפי הברז אל הכיור, שומרת על יחס קבוע בין המהירות לזמן. גם אם הטפטוף אינו סדיר, ברגע שהטיפה עזבה את פי הברז, זמן פגיעתה צפוי וידוע.
ובאשר לתנועה שוות הזמן – כאן נשמר היחס שבין המרחק למהירות. ז"א שאם הילד מוחא כפיים במרווח זמן מסויים, אין זה משנה מה יהיה המרחק בין כפות ידיו, משום שככל שיגדל המרחק בינהן, תגדל בהתאמה מהירות תנועתן של הכפות, כדי שמפגשן ייתרחש בנקודת הזמן המתאימה.
שלוש הצורות "המסודרות" של התנועה הן המשמשות עבור הילד כנקודות עיגון וכיול. הן מובלטות עבורו ללא הרף ע"י הסביבה התרבותית בה הוא גדל. זוהי גם נטייתו הטבעית של כל ילד "שחוקר" את העולם. הוא מחפש ומוצא סדירויות שכאלה. ככל שהילד נחשף לגירויים המתאימים ומגלה באמצעותם את היחסים המיוחדים והקבועים שבין מרכיבי התנועה והזמן, כך הוא יכול להמשיך ולהיטיב לקלוט לחקור ולהשתמש בזמן, במרחב ובעצמים המצויים ונעים בו – כולל בגופו שלו ובאיבריו.
מטוטלת, קפיץ ושליטה בזמן.
המטוטלת היא התקן פיסיקאלי שמאופיין בפעולות מחזוריות דומות מאוד זו לזו. תנועתה של המטוטלת היא תנועה שוות זמן. זאת אומרת שכאשר נתון אורך מיתר מסויים, המשקולת שתלויה עליו תתנודד במשך אותו זמן בין קצות התנועה, מבלי קשר לתנופה שהושקעה בה. המטוטלת עוברת מרחקים שונים, במהירויות שונות אך בזמן קבוע. וזה מה שהופך את תנועתה לצפוייה. הגוף האנושי עושה שימוש רב בתנועות מטוטלת לצרכים שונים. למעשה כל מפרק בגוף יכול לשמש כנקודת עיגון של מטוטלת. הכתף היא נקודת עיגון של הזרוע והיד כולה. המרפק הוא נקודת עיגון נוספת -של האמה וכף היד, וכך גם מפרק כף היד ואפילו האצבעות. חלוקה דומה קיימת גם ברגליים. הגוף כולו, כאשר הוא ניצב על הרצפה, מתנהג כמטוטלת קפיצית הפוכה, שניתן לחלק אותה למטוטלות משנה עד לקצה הראש שמתנודד על גבעול הצוואר. התינוק שנולד חסר אונים חווה את תנועות המטוטלת ללא הרף דרך תיווכו של המבוגר המטפל בו. כפי שכתבתי מקודם, התינוק מעורסל, מטולטל, נישא ממקום למקום על גופו המתנודד של המבוגר, הוא מקבל גירויים צולבים של תנועה מראה וקול שמבליטים את החלקים הסדירים, האחידים והצפויים של הגירויים. וכך- בתהליך ארוך מאוד – נוצר מתגבש ומופנם מושג הזמן של התנועה. מאוחר יותר כאשר התינוק שגדל מתחיל לנוע בכוחות עצמו, הוא נעזר בתכונה חשובה נוספת של המטוטלת, והיא נטייתה או "העדפתה" לבחור במרכיבי התנועה(מהירות, מרחק וכיוון) שמתאימים לתכונות המטוטלת הספציפית.
יכולתנו לנדנד את גופנו בתנועות תפילה לפנים ולאחור, יכולתנו למחוא כפיים במרווחים פחות או יותר שווים, ומאוחר יותר ללכת ולרוץ בצעדים שמרווחי הזמן בינהם דומים, הם חלק מהפעולות שבהן מרווח הזמן נקבע ונשמר בעיקר מתוך הנתונים הפיזיקאליים של האיברים- המטוטלות. אין זה בא לומר שתנועותיו של הילד מוגבלות למהירויות המותרות על ידי אורך המיתר של האיבר- המטוטלת בה הוא משתמש. אלא שתכונות המטוטלת משפיעות ומכוונות אותו לכיוון הפעולה שבה מושקע פחות מאמץ , ומלמדות אותו את טעמה של פעולה תכליתית חסכונית ויעילה.
תכונה נוספת וחשובה של המטוטלת היא ששינוי מהירותה, מרחק תנועתה וכיוונה, דורש השקעה של כוח. אולם לעיתוי של השקעת הכוח יש השפעה מכרעת על יעילות ניצול הכוח. כאשר דוחפים נדנדה בעיתוי הנכון, ניתן לשמור על תנופתה או להגדילה, בהשקעה קטנה יחסית של כוח. אם השקעת הכוח תיעשה בעיתוי לא מתאים ( למשל הניסיון לדחוף מאיתנו את הנדנדה בעת שהיא נעה לכיווננו) התוצאה שתושג תהיה התנגשות. זאת אומרת שהכוח שיושקע יתבזבז והמטרה לא תושג.
מה שהילד לומד מתוך תנועותיו זה ששינוי הכיוון, המרחק והמהירות של מטוטלת "יעדיף" להתרחש בתנאים של מקום וזמן מסויימים, התכונות הפיזיקליות של התנועה מחנכות את הילד, וזוהי דרך נוספת שבה הילד לומד להכיר, להתייחס ולבסוף לשלוט בזמן. הפעולה התכליתית שבה עסוק הילד תשתפר ותלך (בחסכנותה, בנבדלותה ובמידת הצלחתה), ככל שישתפר העיתוי של הילד בהשקעת הכוח. וכך, הילד מממשיך ולומד ללא הרף, באמצעות גופו כיצד לשלוט במרחב באמצעות יכולתו לשלוט בזמן!